נדחתה בר"ע בגין בטלות הסכם ממון על אף החלטתו החריגה של ביהמ"ש לענייני משפחה

א.       בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגניות הנשיא קובו ורובינשטיין והשופטת צ'רניאק) מיום 2.6.10 בתיק ע"מ 1090/08, בו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (השופט גרמן) מיום 25.3.08 בתיק תמ"ש 47214/02. ביסוד הבקשה, טענות לבטלות הסכם אשר לשיטת המבקשת לא אושר בהתאם לדרישות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 (להלן החוק).

רקע

ב.       הצדדים נישאו בשנת 1952, בשנים האחרונות הם חיים בנפרד אך (ככל הנראה) להלכה עודם נשואים. עניינו של ההליך, טענות המבקשת לבטלות הסכמים עליהם חתמו הצדדים בשנת 2003 (להלן ההסכם) ובהם חילקו ביניהם את רכושם (או חלקים ניכרים ממנו). בין היתר טענה המבקשת, כי ההסכם הוא "הסכם ממון" (כמשמעותו בחוק), אשר לא אושר כדין; כי ההסכם הותנה בהשכנת שלום בית; כי המשיב לא ראה עצמו מחויב להסכם ולא קיים את התחייבויותיו לפיו; וכי ההסכם מקפח את המבקשת ונחתם תוך ניצול חולשתה. בפסק דין מפורט דחה בית המשפט לענייני משפחה את טענות המבקשת לגופן, תוך הכרעה במחלוקות עובדתיות וקביעת ממצאי מהימנות שלא היו לטובת המבקשת. ביום 2.6.10 דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקשת, באמצו את קביעות בית המשפט לענייני משפחה ככוללות הכרעות עובדתיות וניתוח מעמיק ויסודי של הסוגיות המשפטיות. 

טענות המבקשת

ג.       כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה הנוכחית. במוקדה הועמדה השאלה המשפטית, בדבר חובת אישורו כדין של הסכם ממון שנערך על ידי בני זוג שנישאו לפני כניסת חוק יחסי ממון לתוקף (ביום 1.1.74). נטען, כי בתי המשפט הקודמים סברו שאין על בני זוג כאמור חובה לאשר הסכמים בהתאם להוראות החוק, בעוד שבית משפט זה פסק שחלה חובה כאמור (ע"א 490/77 נציה נ' נציה, פ"ד לב(2) 621; ע"א 419/84 טוכמינץ נ' כרמל (טוכמינץ), פ"ד לט(1) 287). הוטעם, כי חובת האישור עולה גם מלשון הוראת המעבר שסעיף 14 לחוק, בה נקבע כי רק הוראות הפרק השני לחוק ("הסדר איזון המשאבים") "לא יחולו על בני זוג שנישאו זה לזה לפני תחילת חוק זה". עוד נטען, בין היתר, כי שגה בית המשפט לענייני משפחה בקבעו, שבנסיבות אין מדובר בהסכם ממון כל עיקר, והוזכר כי מדובר בצדדים שנפרדו למעשה ובהסכם המחלק "קפיטל נכבד של נכסי הצדדים". ולבסוף, הבקשה כוללת טענות בדבר מצבה הנפשי של המבקשת בעת החתימה, טענות בדבר אופן יישום ההסכם ובקשה (חלופית) להשבת התיק לבית המשפט לענייני משפחה "לבחינת כל ההתחשבנויות הכספיות בין הצדדים".

דיון והכרעה

ד.       לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. בית המשפט לענייני משפחה נדרש לטענת המבקשת בדבר החובה לאשר את ההסכם, ולתוצאות אי קיומה - ודחה אותה משלושה טעמים מצטברים (מעבר לעניינים נוספים, דוגמת העובדה שבהליך שיפוטי בארצות הברית טענה המבקשת על יסוד ההסכמים וההשתק הנובע מכך). אלה הטעמים:

"(א)    לטענת התובעת, לא צפה ההסכם פני עתיד למקרה של פקיעת הנישואין - אלא דווקא היה מותנה בשלום בית. אמר על כך בית המשפט העליון בעניין שי (ע"א 169/83 י' (שרעבי) שי נ' ש' (שרעבי) שי, פ"ד לט (3) 776, 782): 'סיכומה של השקפתי הוא, שהמבחן, אם הסכם פלוני בין בני הזוג הוא 'הסכם ממון' אם לאו, טמון במטרתו...'

(ב)      בני הזוג נישאו ב-1952. על-כן, לא חל עליהם החוק אלא המשטר של 'הלכת השיתוף'. משעובר לכניסת החוק לתוקף לא נדרשו בני הזוג החותמים על הסכם לחלוקת רכוש לאישורו של בית המשפט, לא יידרשו לו הצדדים, שנישאו עוד בשנת 1952, כאמור, גם לאחר כניסתו לתוקף של החוק... (ע"מ (תל-אביב-יפו) 1221/04 ג' מ' נ' ג' י' (לא פורסם) - מפי כב' השופטת י' שטופמן).

(ג)      הצדדים פעלו על פי ההסכם והתובעת קיבלה רכוש רב מכוחו".

נדון בקצרה בשלושת הטעמים אחד לאחד, שכן - מבחינות מסוימות - הדברים המצוטטים מתוים דרך שלבית ראויה לבחינת טענות בדבר אי-אישורם של הסכמים.

הבחנה בין הסכם ממון להסכם "רגיל" בין בני זוג

ה.       הטעם הראשון מתייחס להבחנה בין "הסכם ממון" לבין הסכמים כלכליים אחרים שיכולים בני זוג להתקשר בהם (לדוגמה סטטוטורית ראו סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון). בית המשפט לענייני משפחה הפנה לעניין שרעבי, שם כתבה המשנה לנשיא בן פורת:

"לדעתי לא כלליותו של ההסכם, או היותו מתיחס (למשל) לנכס בודד מני רבים, הוא המבחן הקובע, כי אם התיחסותו ליחסי הרכוש בין בני הזוג למקרה של פקיעת הנישואין או של מות אחד מהם" (עמ' 781).

הבחנה זו בין הסכמים צופי פני פירוד, להסכמים כלכליים "רגילים", חוזרת כחוט השני בפסיקתו של בית משפט זה (ראו, בין היתר, ע"א 7388/97 עיזבון המנוח משה שמיר נ' דולב (שמיר), פ"ד נג(1) 596; ע"א 5709/99 זיוה לוין נ' גד שילר עו"ד, פ"ד נה(4) 925, 948; בג"צ 10605/02 גמליאל נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נח(2) 529; ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 612) - ואין היא תומכת בעמדת המבקשת (למורכבות שבסיווג הסכמים שונים הנכרתים - בכתב או בהתנהגות - במהלך חיי נישואין, ראו גם בע"מ 57/08 פלוני נ' פלוני (לא פורסם); בג"ץ 6866/03 וקנין נ' בית הדין הרבני האזורי נתניה (לא פורסם)). אינדיקציה נוספת לכך שבנסיבות הספציפיות דנא אין מדובר בהסכם ממון ניתן למצוא בעובדה, שההסכם אינו קובע כי הוא ממצה את כל נכסי בני הזוג, ואף בבקשה (הנוקטת לשון "קפיטל נכבד של נכסי הצדדים") לא נטען אחרת (זאת, גם לגישה המאפיינת הסכם ממון גם בהתחשב בהיקפו ולא רק במועד צאתו לפועל). כאן המקום לציין, כי לא בקלות יבוא בית המשפט לאפיין הסכם בין בני זוג הנחזה כהסכם כולל כהסכם שאינו הסכם ממון.

ו.       יתר על כן, בנסיבות דנא, יש לזכור שהמבקשת טענה (כעילה נוספת לבטלות ההסכם) כי הוא צפה פני שלום בית. אכן ניתן להסיק מן המבוא להסכם, כי הותיר פתח תקוה לשלום בית חרף הפירוד:

"הסכם זה נעשה בין המשיב ובין המבקשתלגור בינתיים כל אחד בנפרד בהסכמת שני הצדדים ועם רצון טוב והבנה הדדית ושלום ביניהם".

נוכח טענה זו (שנדחתה מהטעם, שאין בהסכם אינדיקציה לכך שהוא מותנה בשלום בית) קשה להלום מניה וביה אמירה, שמדובר בהסכם צופה פני גירושין. אף נקיטת צעדים למימוש ההסכם במהלך חיי הנישואין שימשה בפסיקה לצורך זיהוי הסכם שאינו הסכם ממון (לדוגמה, עניין שמיר עמ' 608-607). המבקשת אמנם חוזרת ומדגישה, כי ההסכם נכרת על רקע תביעת גירושין שהגישה - אך אין היא מדגישה באותה עוצמה את העובדה, שעובר לחתימת ההסכם הגישו הצדדים במשותף הודעות לבית הדין הרבני ולבית המשפט לענייני משפחה, בהן הודיעו "כי הם חוזרים לשלום בית מלא, על כל הנובע והמשתמע מכך" וביקשו לסגור את התיקים. הדעת נותנת, כי היתה מציאות "אפורה", שלא היתה ברורה עד תום לתקופה מסוימת.

מניעות מטענה כלפי הסכם ממון שכבר בוצע